בחירות הן שקרים
חנן כהן הצהיר בכותרת של הבלוג שלו בחירות הן שיחות. אני טוען שלא… בחירות אינן שיחות. ג’ורג’ אורוול כתב על השפה הפוליטית המשתמשת במילים חסרות משמעות כדי "לגרום לשקרים להישמע אמיתיים ולרצח להיראות מכובד, ולהקנות חזות מוצקה לאוויר". הבחירות הן אוסף מניפולציות שטחיות של אנשי יחסי ציבור, יועצים פוליטיים ופרסומאים. יוצאת מארון הקודש נגעלת ממשרד הפרסום זרמון-גולדמן. בני ציפר כותב "לא חשוב כלל שם המפלגה שהמשוחחים השונים בוחרים בו, אלא הטון העייף של התשובות, כמו קונה משועמם מול דוכן מוצרי החלב במרכול, המהסס בין יוגורט בטעם תפוח וקינמון של יופלה, לבין יוגורט בטעם שזיפים ויין של דנונה. או סתם בין גיל לאשל." יש הטוענים כי הבחירות הצרכניות שלנו במכולת הן סוג של דמוקרטיה. ב28 למרץ אנחנו נבחר בקולה, תרכיז של מים וסוכר. אבל הפרסומאים ישכנעו שלמוצר המתקתק והטעים שלהם יש תכונות מדהימות. הבחירה תהיה בין קוקה קולה (קדימה, המותג הפופולרי) אר.סי. קולה (מפלגת העבודה, המותג הזול והעממי אך המתנשא) ופפסי קולה (הליכוד עם אחוז קטן מפלח השוק). הפוליטיקה בתקופת הבחירות מרוקנת מתוכן, אנחנו לא חלק מתהליך דמוקרטי… עמיר פרץ הוכיח זאת השבוע כשהפך לביטחוניסט חסר תקנה כאשר עמעם את מסריו החברתיים על-מנת לחרחר מלחמה.
"עלינו לבקר תיאוריות ומוסדות הנראים לכאורה ניטרליים, ולחשוף את האלימות הפוליטית בהם." – מישל פוקו
לפני מספר שנים קרן היינריך בל ארגנו כנס על הקשר בין ירוקים החברה ופוליטיקה: העיתונאי רינו צרור קרא תיגר על האופי המתנשא של מאבקים סביבתיים ושמוליק כהן יועץ פוליטי (מנהל הקמפיין של עמיר פרץ) טען כי מצביעים בוחרים באופן אמוצינלי. אותם מומחים מתנשאים יקבעו לנו את סדר היום שלנו. כי אפשר לתמצת את החיים שלנו במשפט. אפשר לתאר ישיבה של מטה הבחירות במפלגת קדימה, חבורה של גברים ציניים שמנים, מקריחים ומדושני עונג, יועצים פוליטיים ופרסומאים שאוכלים ומפליצים בדיחות שוביניסטיות, ממחזרים את אותן סיסמאות שחוקות. הם משוכנעים שהניצחון שלהם כי קבוצות המיקוד שלהם בחרו את המסרים של הקמפיין. ככה מסדרים היום גובים לפוליטיקאים. תחסכו ממני את הספין, לא רוצה לשמוע תעמולת בחירות. אני רוצה שהפוליטיקאים ידברו ויקשיבו. אני דורש להתווכח עם הטענות שלכם.
פוליטיקה פתוחה
הרהרתי לא מעט על המקום שלי בקמפיין. אילו לא הייתי מרגיש מחויבות לרומן ברונפמן ולדן גולדנבלט הייתי עוזב. כי האישי הוא הפוליטי. חשבתי לפרוש מהקמפיין ולומר להם תקראו לי אחרי הבחירות, אני לא רוצה להיות חלק מתקופה הספין. מצד שני, הרגשתי שאני יכול לעשות שינוי קטן, להכניס את סדר היום האנרכיסטי והרדיקלי שלי. לא במובן האידאולוגי אלא במובן המעשי. הפרדיגמה נוכחית החובקת את האינטרנט עוסקת בהשתתפות. הרעיון המקורי של טים ברנס-לי, היה של אינטרנט המבוסס על קריאה/כתיבה, תפיסה זו של השתתפות מובנת עמוק בקמפיין הבחירות של מפלגת הבחירה הדמוקרטית. הגולשים אינם פסיביים הם חלק אינטגרלי מהקמפיין. אם המפלגה תתעלם או תאחר לקרוא, להגיב או להבין את רגשות הגולשים ברשת, הריקושטים יחזרו ויפגעו בקמפיין. המפלגה עלולה לאבד מצביעים פוטנציאלים. הפלרטוט עם אברהם פורז ופליטי שינוי בשבוע שעבר הוכיח נקודה זו. כאשר אתה מתעלם מהקהילה שאתה בונה, אתה יוצר אנטגוניזם, הגולשים הפגועים מקטרים, עוזבים ומספרים לכל החברים שלהם למה הכל חרא. לעומת מצביעי קדימה, המצביעים שלך אינם יכולים להיות מובנים מעליהם. בפוליטיקה פתוחה הקיום שלך תלוי בהעצמה של קהילה שלך. אחרי שבחרת ברעיונות של פוליטיקה פתוחה, אין דרך חזרה כי היא מבוססת על השתתפות, הקשבה ודיון. אסור לשכוח את העולם האמיתי לבניית קהילה בריאה כי הוירטואלי אינו מספיק. האידאולוגיה מוטמעת עמוק בטכנולוגיה.
בני ציפר צודק מי שמצביע – טיפש. עוד 4 שנים של ריקבון הפוליטי וסירחון המדיני ימחזרו את אותו סדר-יום מיושן. מצד שני, אי אפשר לחיות 4 שנים נוספות עם פוליטיקאים בעלי קיבעון אנאלי שעסוקים בניקיון ואסתטיקה. מה לעשות לגרום לפוליטיקאים להגיב: לכתוב בלוגים פוליטיים… שיתחילו להתווכח איתנו… זה אולי יקרה אחרי הבחירות כרגע הם עסוקים בריטואלים ובריקודים שיבטיים…
